כיצד הסביבה מעצבת את הזהות שלך

מאז ומעולם, רגשות הערכה לארכיטקטורה ולעיצוב היו מלווים במידה מסוימת של חשדנות. מספר לא מבוטל של אנשים סבורים כי עיצוב הוא דבר בעל ערך פעוט, והיום אולי יותר מאי פעם בזמנים של צנע וקשיים כלכליים, אנשים רואים בו תוספת מוגזמת ונהנתנות.

בספרו רב ההשפעה The Architecture of Happiness (הארכיטקטורה של האושר), הפילוסוף אלן דה בוטון בוחן ברוב רהיטות את הקשר שלנו עם הסביבה, את הערך של ארכיטקטורה ועיצוב ואת השפעתם על זהותנו. מה ניתן ללמוד מהרעיונות שלו?

הקשר שקיים בבירור בין המיקום לזהויות שלנו.
אושר ואומללות מושפעים רבות מאיכות הסביבה שלנו; סוגי הקירות, הכיסאות, הבניינים והרחובות שנמצאים סביבנו. אך למרות זאת, אנשים לעתים קרובות ממעיטים בערכה של ארכיטקטורה ורואים בה כדבר שאין להתייחס אליו ברצינות, כביטוי לשטחיות ולעיסוק נהנתני באסטתיקה; “ארכיטקטורה תהיה תמיד מתחרה חיוורת אל מול הדרישה למשאבים שימושיים לאנושות… ארכיטקטורה יפהפייה אינה יכולה להציע אף אחד מהיתרונות הבלתי מעורערים של חיסון או של קערת אורז”.

אך חשבו לרגע על המאמצים הכבירים שהשקיעו אמנים, בעלי מלאכה וציירים לאורך ההיסטוריה על מנת ליצור חן ויופי מוחשיים מתוך העולם החומרי:
“אנשים עמלו בפרך כדי לחרוט צורות של פרחים על קורות גג ביתם ואימצו את עיניהם כדי לרקום צורות של חיות על מפות שולחן. הם הקדישו סופי שבוע שלמים כדי להסתיר כבלים לא יפים מאחורי מדפים. הם השקיעו מחשבה רבה בבחירת משטחי עבודה למטבח. כאשר עלעלו במגזינים, הם ראו בתים יקרים שידם אינה משגת, דמיינו כיצד נראים החיים בבתים כאלו ואז חשו עצובים, כפי שמרגישים כאשר חולפים על-פני אדם זר בעל מראה מושך ברחוב הומה.”
אם כן, מדוע לדבר שנראה כה נהנתני כמו ארכיטקטורה יש משמעות כה מהותית עבורנו?

למקום שבו אנחנו נמצאים יש השפעה רבה על הזהות שיכולה להיות לנו.
קיים בתוכנו דבר והיפוכו, כמעט מאבק פנימי, המבקש לגבור על החוויות החושיות שלנו ולדכא בנו תגובות רגשיות לסביבתנו, לצד דחף הטבוע עמוק בנפשנו לאשש את הזהות העצמית שלנו דרך הקשר שלנו לסביבה.
“האמונה בחשיבותה של הארכיטקטורה מבוססת על הרעיון שאומר שאנחנו אנשים שונים במקומות שונים, לטוב ולרע – ועל הדעה הנחרצת שלפיה מתפקידה של הארכיטקטורה להראות לנו באופן חד וברור מה יכולה להיות זהותנו האידיאלית.”
כשאנחנו נכנסים לחדר מכוער, מתעוררת בנו תחושה של קרירות, של ריחוק, אפילו של עצבות חולפת; לעומת זאת, מרחב פתוח, זורם ומואר היטב ירומם מיד את מצב רוחנו ויעודד את הצד האופטימי ביותר שלנו. עיצוב נותן לנו הזדמנות לקמול או ללבלב. כולנו רגישים לארכיטקטורה הרבה מעבר למה שנדמה לנו במבט ראשון. הקומפוזיציה והעיצוב של החדר יכולים לשנות לחלוטין את מצב הרוח שלנו.

מפלט פיזי ופסיכולוגי.
דה בוטון מביא בספרו מאמר מאת זיגמונד פרויד “על חלופיות” (1916), שבו הוא נזכר בטיול רגלי שלו בהרי הדולומיטים עם המשורר ריינר מריה רילקה: “היה זה יום קיץ נהדר; הפרחים פרחו ופרפרים בשלל צבעים ססגוניים ריקדו מעל העשב. הפסיכולוג שמח לטייל בשטח הפתוח, אך בן לווייתו הלך בראש שפוף כאשר עיניו נעוצות בקרקע ושתק לכל אורך הטיול.

הסיבה לכך לא הייתה שרילקה לא שם לב לכל היופי שסביבו; אלא הוא פשוט לא יכול היה להתעלם מהעובדה שהכול כל כך ארעי. במילים של פרויד, הוא לא היה מסוגל לשכוח ‘שכל היופי הזה נידון להכחדה, שהוא ייעלם עם בוא החורף, כמו כל היופי האנושי וכל היופי שהאדם יצר או ייצור אי פעם’. פרויד לא גילה יחס אוהד; בעיניו, היכולת לאהוב כל מה שיפה, שברירי ככל שיהיה, הייתה סימן מובהק לנפש בריאה. אך עמדתו של רילקה, על אף שגרמה אי נוחות, הדגישה ברוב תועלת כיצד דווקא לאלו המשועבדים ליופי יש מודעות גדולה יותר לאופיו הארעי ונטייה גדולה יותר להתעצב בגללו.”

טבעו בר החלוף של מעשה ידי אדם מהווה אירוניה המתאפיינת בשמחה המהולה בעצב נוכח המסירות התמידית שלנו לפרויקטים היקרים ביותר ללבנו לאורך שנות חיינו. הרהור קצר בשרידים המאובקים שנותרו מתרבויות קדומות ועד מהרה עולה במחשבה אוזימנדיאס של שלי. אם כן, מה הטעם להקדיש את זמננו ואת מרצנו בטיפוח מרחבים יפהפיים? כיצד נוכל להפיק משמעות ממשהו כל כך ארעי?

הסוד טמון בהקשר.
אחד הרעיונות המאפיינים את המאה הנוכחית הוא לחקור דברים ביחס להקשר שלהם. האמן והפילוסוף בריאן או’דוהרטי במאמרו ‘בתוככי הקובייה הלבנה – האידיאולוגיה של חלל הגלריה’, חוקר  את ההקשר הייחודי של מרחב הגלריה וכיצד הוא עצמו הופך להיות חלק מהאמנות המוצגת בתוכו, בתהליך שבו ההקשר בולע את האובייקט.

בחיפוש אחר המשמעות הטמונה בצורת מרחב זו הוא חוקר צורות אחרות של חללים; החל ממערות עם ציורים מתקופת האבן ועד לקברים המקושטים של המצרים הקדומים; מקתדרלות גותיות גדולות ועד לקרירות הנוקשה של גלריות מודרניות. כל אחד מאלה עוצב במטרה לבטל את המודעות לעולם שבחוץ ולייצג אל-זמניות סימבולית. כל אחד מאלה נועד לארח קבוצה או שבט בעלי רגישות משותפת למטרה טקסית:
“כמקום מפגש טקסי שנועד לחברי הקסטה או הקבוצה, הוא מצנזר את עולם השונות החברתית ומעודד אנשים להאמין שנקודת המבט שלו עצמו היא המציאות היחידה שקיימת, וכתוצאה מכך, מעודד אותם להאמין בקביעות או באמיתות הנצחית שלו.”
במילים אחרות, מאז ומעולם מילא המרחב תפקיד חשוב באיחוד של אנשים בעלי מטרה משותפת, באמצעות טקס משותף או מושא הערכה משותף. אנשים שמתכנסים יחדיו כדי להשתתף במשהו בעל משמעות גדולה מזו של עצמם.

ביטוי עצמי באמצעות מרחבים שאנחנו מטפחים.
מרחב יפהפה משמש קרקע פוריה לפוטנציאל היצירתיות הטמון בנו. הוא מגייס את התכונות המוצלחות ביותר שלנו ומאפשר לנו לחקור לעומק רב יותר את היכולות שלנו, לאתגר את עצמנו ולראות עד כמה גדול היעד שנוכל להשיג. באמצעות המרחבים שאנחנו מטפחים, אנחנו מביעים חלקים חשובים ובלתי נפרדים מעצמנו. ניתן לראות בארכיטקטורה כמגן זהות.
“ארכיטקטורה משמשת כתזכורת רהוטה של הפוטנציאל המלא שלנו.”
לפיפוסופיה ולארכיטקטוריה יש הרבה במשותף, אם כך. שתיהן משמשות ככלי להתבוננות עצמית; מראה שאפשר לשקף דרכה את עצמנו ואת העולם שאנחנו שוכנים בו. אם כן, אין לזלזל בעוצמה ובהשפעה של ארכיטקטורה ושל עיצוב, להמעיט בערכם או לבטל את חשיבותם. כפי שאמר הפילוסוף הגרמני לודוויג ויטגנשטיין, “אתה חושב שפילוסופיה היא תחום קשה, אבל שמע לי, היא כאין וכאפס לעומת הקושי בלהיות ארכיטקט טוב”.

חקור את המרחבים היפהפיים שלנו וגלה כיצד הם משפיעים על פוטנציאל היצירתיות שלך.